שלום לכולם!
במהלך השבועות הקרובים אשתף אתכם בזיכרונותיי.
אומנם זיכרונות אישיים הם, אך במהלך שיחות רבות עם חבריי גיליתי, שזיכרונות אלה משותפים לכולנו. זכרונות שמשותפים לאותה קבוצת בני אדם שמחליטים לקחת שליטה על חייהם ובאומץ יוצאים לדרך ארוכה ומאתגרת – דרכו של סטודנט לרפואה.
מקווה שתהינו גם אתם ושבזמן הקריאה תחושו את אותו דגדוג נעים בקצות האצבעות שמזכיר לכם שאתם מוכנים לצאת לעבר הגשמת ייעודכם.
בהצלחה.
היום הגיע! ההכנות הסתיימו, המזוודה ארוזה, אני מטיל עליה את כובד משקלי ומתחנן בפניה שתסכים להיסגר על מנת שלא אצטרך לוותר על דבר.
המזוודה הזו היא כל מה שאני לוקח איתי לחו"ל, חשבתי.
24 שנים של חיים בישראל ועכשיו אני יוצא לדרך עם מזוודה עבת כרס שבה כל חפציי ל-6 שנים הקרובות.
6 שנים, חשבתי – ממש גלות! מפחיד ומרתק כאחד.
ממש זמן חיים! 6 שנים מחוץ לקופסא הקטנה הקרויה מדינת ישראל. מחוץ למתחם המגונן שהוא בית.
6 שנים באווירה אחרת, בשפה אחרת, אנשים אחרים ויותר מכל – 6 שנים של לימודים.
ולא סתם לימודים חשבתי, לימודי רפואה.
אני...סטודנט לרפואה. שנים דמיינתי את הרגע, כמו כולנו, גם אני קיוויתי תקוות שווא להצטרף ללימודי רפואה בישראל.
טוב, זמן החלומות בהקיץ נגמר. 4 שעות עד לטיסה המיועדת לאירופה, הגיע הזמן לשאת את מזוודת 100 הקילוגרמים שלי ולהניע את הרכב, לנשק לפרידה את משפחתי האהובה והמחבקת ולצאת.
3 שעות לטיסה. המזוודה השמנה היא עכשיו בעייתו של הרכב השועט אל עבר שדה התעופה ואני בוהה בעלטת הליל, פותח את חלון הרכב ושואף מלוא ריאותיי את ניחוחות הקיץ של מדינתנו הקטנה.
איזה אויר, איזה נוף, חשתי התרוממות רוח.
אני בטח אתגעגע לזה, חשבתי.
זהו, הגיע זמן פרידה, חיבוקים ונשיקות, הסנפת קרובי המשפחה האהובים שאיתם אתראה שוב, במקרה הטוב, בעוד כחמישה חודשים.
אני מסתובב, מבט אחרון אל עיניהם הנשואות בגאווה של משפחתי. להתראות אני אומר, להתראות לחיי הישנים, אני נכנס מבעד לדלתות שדה התעופה, שלום לחיים החדשים, לחיי הסטודנט לרפואה.
פקחתי את עיניי בבת-אחת ברגע בו חבטו גלגלי המטוס באדמת אירופה. חבטה גסה משהו, חשבתי.
טוב, תמיד ידעתי שאין כמו הטייסים הישראלים.
הגעתי! הרגע בו ירדתי מהמטוס זכור לי היטב. רוחות סתוויות קרירות הכו בעצמותיי, רק שלוש שעות טיסה ומזג אויר שונה כל-כך, חשבתי.
מסרתי את הכתובת לנהג המונית, בכתב כמובן...שכן, מילה באנגלית הוא לא הבין.
נהג מונית מעונב, חשבתי, בארצנו לעולם לא תראה זאת.
הנסיעה לדירתי נמשכה כחצי שעה. חצי שעה בה שטפו עיני לראשונה את נופי אירופה הקסומה.
נזכרתי איך רטן הנהג מונית כאשר הרים את מזוודתי השמנה.
מצטער...אמרתי באנגלית אותה לא הבין...זהו המטען שאיתו אחיה כאן בחודשים הקרובים..הבלעתי חיוך...לא יפה לחייך כשהוא כמעט וקורס תחת נטל משאי הצנוע.
הגענו...התריע הנהג בשפתו. למרות שבה לא שלטתי...הבנתי את דברו.
איזה יופי! חשבתי וחיככתי בידיי בהנאה, כאן אגור! השאתי את עיני הנוצצות אל מרומי המבנה המדהים בו נמצאת דירתי.
פתחתי את דלתות העץ אדירות המימדים והכובד ונדהמתי מהמחזה הפנימי של המבנה.
כולו מעוטר בדמויות – נשים וגברים עשויי אבן מזדקרים מפינות הבניין וכמו מקבלים את פניי בברכה.
שלום גם לכם..חייכתי ועליתי לביתי החדש.
שלום...שמעתי את קולו של שותפי לעתיד קורא וכמו מעיר אותי מתנומת היופי שסביבי.
ברוכים הבאים!
שלום גם לך אמרתי ונכנסתי לדירתי החדשה.
זהו חדרך אמר והצביע על חדר מרווח להפליא ומרוהט בריהוט צבעוני ומרענן.
וזהו חדרי...חייך וקרץ לי שכן חדרו גדול ומרווח עוד יותר.
פריבילגיות של סטודנטים מקדימים...אמר ואני הצטערתי מעט על כך שהגעתי יומיים לפני תחילת הלימודים.
אתה בטח עייף...אמר. מה פתאום עניתי. אני רוצה סיור בעיר המדהימה הזאת...התפרצתי! אם לא אכפת לך כמובן!?
כחצי שעה של שיחת חולין וקפה מרענן ולאחר יצאתי מדירתי החדשה אל העיר בה עתיד אני לבלות את 6 השנים הקרובות.
העיר בה צפויות לי עליות למרומי מצוקי ההנאה והאהבה וירידות לנבכי ספרי הרפואה.
העיר בה עתיד אני לגלות את עצמי...את יעודי, את חבריי ושותפיי ולעצב, לראשונה בעצמי...לבדי...את עתידי!
המשך יבוא...
צלצולו של שעון ליווה אותי משינה ענוגה אל אורו של יום.
לא היה זה סתם עוד יום אלא יום מיוחד במינו. היום הראשון ללימודי רפואה.
תיק חדש יש, מחברת חוצצים יש, כלי כתיבה יש ומערכת שעות יש, מלמלתי, עדיין כמעט ישן.
היום השיעור הראשון באנטומיה.
כל-כך הרבה שמעתי במשך חמשת הימים האחרונים על לימודי אנטומיה ועכשיו זה מתחיל.
שנתיים של קורס בו אלמד כל שריר, כל עצב, כל עצם וכלי דם את שמו, נקודת מוצאו וסיווגו.
אשמע במשך שעות, ימים, שבועות וחודשים את השמות שוב ושוב, עד שאצטרף גם אני לקבוצת האנשים שמבינים את שפת האנגלית הרפואית.
"בוקר-טוב" שמעתי את שאגתו הכריזמטית של הפרופסור לאנטומיה.
לחדר נכנס אדם נמוך קומה אך מרשים מאין כמוהו!
כבן 80, שערו לבן מסורק בקפידה לאחור, קומתו זקופה.
לעיניו משקפיים עבות ומבעד לשפתיו הדקות שלח אל אוויר האולם שאגה כריזמטית נוספת – "שבו".
רק אז הבנתי שכולם נעמדו סביבי ברגע שנכנס.
'נהוג לעמוד כשפרופסור נכנס' לחשה לי סטודנטית נורבגית שישבה לידי בפנים לא מרוצות.
'טוב, טוב לא ידעתי' מלמלתי.
"מערכת השרירים והעצמות" החל הפרופסור את השיעור ואני במשך כשעה ומחצה הבטתי בו בתדהמה.
הוא נע וזע ללא יגע, הדגים את תנועות הידיים והרגליים במרץ של נער צעיר.
הלהט בו דיבר היה מהפנט, הידע והחדות מרשימים.
בקלילות כמעט מתנשאת חזר על שמות העצמות והשרירים הגורמים לכל תנועה בגופנו.
הוא הלך וקיפץ ועבר ממקום למקום באולם וכולנו, כ-120 סטודנטים ישבנו ובלענו כל מילה בשקיקה.
זהו הזיכרון הראשון שלי מים הידע אדיר הממדים ששטף אותי עם השנים.
אומנם הייתה זו טיפה ראשונה של ידע מתוך ים אינסופי, אך טיפה זו הכתה בסלעי בורותי ורעד התנפצותה מהדהד בזיכרוני עד היום...
המשך יבוא...
הכותב ד"ר משה כהן מנהל מכינה ללימודי רפואה בחו"ל