זה היה בגיל 23 או אז הודעתי להוריי שאני מתכוון ללמוד סיעוד. ההורים היו בהלם ,אבא שלי היה המום. אמר לי סיעוד ?! מה קרה לך זה מקצוע נשי! שכר נמוך.. מה אתה רציני?!
אמרתי לו אבא הייתי חובש בצבא ,אני אוהב לטפל באנשים ,למה לא להמשיך לעשות את מה שכל כך אהבתי? אמא בשלב הזה ראתה שאני די נחרץ ועזבה אותי לנפשי.. אבא שלי הוסיף ואמר לי ,לך תעשה שיעורי בית,תדבר עם אחים ואחיות מהשטח,תעשה טלפונים,תתצפת על העבודה בבתי החולים ,אחר כך תירשם.. לא הקשבתי לאף אחד ,אפילו סבתא שלי בת ה70 הייתה המומה ואמרה לי בחייך אביתר(שם בדוי),זה מקצוע לבחורות... אמא של חברה שלי אמרה לי :זה משמרות,מה אתה רוצה לעבוד חגים ,שבתות ולילות? והשכר גם נמוך זה מקצוע שמתאים כהכנסה נוספת בבית ולא עיקרית...
למרות שרוב הדיעות היו שליליות ,הייתי אטום ,לא עניין אותי דבר. סיימתי לימודי סיעוד ב2005
והתחלתי לעבוד בבית חולים כבר 2.5 שנים שאני עובד שם.. כבר בהתחלה הגיעו החרטות...
העבודה קשה ותובענית,התעסקות בעבודות מלונאות חדרנות ,החתלה וכו' פשוט הגעילו אותי ולא הבנתי מדוע עליי לעשות עבודות כה פשוטות,הלילות האלו גרמו לי להרגיש זומבי ביום,ההרגשה שאני גבר בודד בין עדר של נקבות גרמה לי לחוש בודד ומסוגר בתוך עצמי,הזלזול מצד הרופאים והשכר שלא הולם בכלל את אופי העבודה... בינתיים עם החברה הספקתי להתחתן וכעת היא בהיריון,אני חושב לעזוב את בית החולים לטובת הקהילה,שם סביר שארגיש טוב יותר.. אם גם שם לא אהיה מרוצה,אין לי מושג מה אעשה עם עצמי... והשכר? סביר להניח שבקהילה גם יהיה לא פחות טוב..
ומה אומר עכשיו למשפחה? אקטר להם? אבא שלי יגיד לי "אתה רואה אמרתי לך לא ללמוד סיעוד" .
זה בדיוק מה שאני מרגישה. נשחקתי מהר מאוד מהמשמרות, מהניצול והזלזול...
גם העבודה בקופת חולים לא שונה בהרבה, פרט לזה שאין משמרות וחגים. אבל יש יום מפוצל וזה פשוט נורא!
בקיצור - יאוש! ואני חושבת מה לעשות עכשיו. מחפשת עבודה בתחום אחר...